<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק שבועת העדות אמר רב ואשר לא עשה טוב בעמיו (יחזקאל י"ח י"ח) זה הבא בהרשאה ומפ' ר"י (ד"ה זה בא בהרשאה) דוקא בגברא אלמא ובעל טענות אבל אם היה רחוק ממנו יש כאן מצוה.
בפרק שבועת העדות (שבועות ל"א) אמר שמואל ואשר לא עשה טוב בעמיו (יחזקאל י"ח) זה הלוקח דבר שיש בה עוררין, וכן מן הדין אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין ויש בהן דין עד שיודיעו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים. פסק רבא פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ואם הוציאו המקח מיד הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר אע"פ שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפילו מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הרי זה באחריותו במה דברים אמורים כשהוציא המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובין או גזולין או שהיתה הקרקע גזולה או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל אבל אם גוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותו, כך פסק אמימר פרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה), לשון ס"ג.
<h2>דף לג:</h2>
המקנה מעות או מטלטלין על גבי קרקע אם אינם ברשות המקנה לא קנה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכן פקדון שכפר בו הנפקד אינו יכול אמנם לפר"ח דפירש דכתבינן הרשאה אמטלטלין דכפריה יכול להקנותו.
אין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שאומרים (ב"ק דף ע') שאין כותבין הרשאה אמטלטלין דגזרינן אפילו לא כפרי. כתב רבינו חננאל (שם ד"ה אמטלטלין) עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה ואין חוששין לטעם דמחזי כשיקרא וכן פירש ר"י (שם) דדוקא בקיום הגט חיישינן דילמא מחזי כשיקרא ולא במקומות אחרים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א).
<h2>דף לח:</h2>
(גיטין דף י"ד) הנהו תרי גינאי — פ"ה בעלי גינה ומוכרי ירק — דקא עבדי חושבנא בניהו [פש] חמש אסתרי — פ"ה זוזי — א"ל יהבינהו למרא דארעא באפי מרי ארעא — פ"ה כלומר אמרו ליה באפי מרי דארעא יהבינהו [נהליה] למריה דארעא וקנו ממנו — לסוף אזל עבד חושבנא בין דידיה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך אמר ליה רבא אטו האי מי קאמר דלא יהיבנא לא איכא גבאי קאמר אם כן קניין [ב]טעות הוא וכל קניין בטעות חוזר פירש רבינו חננאל (שם תוד"ה ולא) שהיה מודה לו בעל דינו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גבי מידי וכפירוש ר"ת (שם) ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהמן לומר טעיתי במה שהודיתי במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי, וכן משמע מהא דתנן בשבועות (ל"ח) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפרק קמא דב"ב (דף ו') מפורש טעמא משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהמן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום מגו דאי בעי אמר פרעתי אחרי כן אלא שמע מינה דבמגו לא מהמן שטעה, עכ"ל תוס' פרק קמא (דקידושין) [דגיטין] (דף י"ד ד"ה ולא פש), לשון ס"ג.
<h2>דף מ.</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) ואילו נשבעין שלא בטענת בריא השותפין והאריסין והאפטרופסין שמינו אותם בית דין על היתומים וגרסינן בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול שאומר שאם מינהו אבי יתומים לא ישבע וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית (וכן) [ובן] הבית ומפרש התם (שבועות דף מ"ח) שמורים הוראה מה שלוקחין מנכסי בעל הבית מפני שהם טורחים ונושאים ונותנים לפיכך תקנו חכמים שחייבים שבועה בטענת ספק כדי שיעשו מעשיהם בצדק ואין כל אחד מהם נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותו בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף מלבד ההודאה כרב דתני ר' חייא (שם דף מ') לסייועיה אבל אם חשדו בפחות מזה אין נשבעין, ונראה לר"י (שם דף מ"ח בתוספות ד"ה דמורו) שהשיב ר"ת בתשובה שמלוה חבירו למחצית שכר אין יכול להשביעו בשמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכרו.
<h2>דף מא.</h2>
במקום שמת הלוה ותבע המלוה ממונו מן היורשין ויש ביד המלוה שטר מקוים על העסק הנקרא שטר כיס יש בזה שנים דינים הדין האחד הוא (בממון) [במקום] שהממון בעין ועדין לא נשתמש בו או שקנה בו פרגמטיא ראשונה ועדין היא קיימת ולא החליפה באחרת דין הוא שיטול אותו בעל העסקא ויגבי(ה)נה כדאמר רבא בפרק המקבל (ב"מ דף ק"ד) שלכך נקראת עסק שתהא תמיד מזומנת להתעסק בה ותחשב כקרקע לגבותה מן היתומים ולא כמטלטלין. הדין השני אם נשתנת הפרגמטיא הראשונה ונתחלפה באחרת אין לו לבעל חוב הממון לגבות מן היתומים אלא המחצית שהיא בתורת מלוה אבל המחצית שהיא בתורת פקדון אינו גובה כי שמא אילו היה חברו קיים היה טוען החזרתים לך אע"פ שהשטר ביד המפקיד היה נאמן הנפקד בשבועה במגו דנאנסו ונפטר מלשלם דקיימא לן בפרק המוכר בית (ב"ב דף ע') המפקיד אצל חברו בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר אם רצה לישבע לפי' ר"ת (שם ד"ה סוף סוף) או שטוען שאבד באותן דברים שאין חייבין לשלם ועל כן אין רשאים לחייב היתומים במה שהיה יכול אביהם ליפטר ואפילו שבועה לא יעשו כי לא מצינו שבועה ליורשין כי אם לגבות ולא להפטר אבל במחצית המלוה לא היה אביהן יכול להפטר לא בטענת אונס ולא בטענת החזרתיו לך דקיימא לן בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) המלוה את חברו בשטר צריך לפורעו בעדים ומטעם זה אומר רבא בפרק המוכר את (הספינה) [הבית] (ב"ב דף ע') שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה כאשר בארנו.
<h2>דף מה.</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר ונתן לו פי' הוציאם מתחת ידו והרי הפירות מונחין ברשות הרבים ושנים עוררין עליהם החנוני תובע הדינר ובעל הפירות אומר נתתי לך והשלכת אותו בכיסך הרי זה הלוקח נשבע בנקיטת חפץ ונוטל את הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר ואילו היה ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ונפטר ואילו היה עדין ברשות החנוני היה נשבע שבועת היסת וישארו הפירות אצלו, נתן הלוקח את הדינר לחנוני ואמר ליה תן לי פירות — פי' דשניהם אדוקין בדינר — או היה מונח ברשות הרבים ואמר ליה חנוני כבר נתתי לך הפירות והולכתים לתוך ביתך ישבע פי' ישבע שנתן הפירות ויטול את הדינר כך פירש רבינו חננאל (שם), וכאשר כתבנו בחנוני כן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעותיו.
<h2>דף מח:</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) ואילו נשבעין שלא בטענת בריא השותפין והאריסין והאפטרופסין שמינו אותם בית דין על היתומים וגרסינן בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ב) אמר שמואל הלכה כאבא שאול שאומר שאם מינהו אבי יתומים לא ישבע וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית (וכן) [ובן] הבית ומפרש התם (שבועות מ"ח) שמורים הוראה מה שלוקחין מנכסי בעל הבית מפני שהם טורחים ונושאים ונותנים לפיכך תקנו חכמים שחייבים שבועה בטענת ספק כדי שיעשו מעשיהם בצדק ואין כל אחד מהם נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותו בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף מלבד ההודאה כרב דתני ר' חייא (שם דף מ') לסייועיה אבל אם חשדו בפחות מזה אין נשבעין, ונראה לר"י (שם דף מ"ח בתוספות ד"ה דמורו) שהשיב ר"ת בתשובה שמלוה חבירו למחצית שכר אין יכול להשביעו בשמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכרו.
הורו הגאונים וכן פסק רב אלפס (שבועות פ"ז סי' א' קפ"ב) שהשותפין שחלקו ונשאר להם חובות אצל אחרים אין יכולין להשביע זה את זה מספק שהרי חלקו ובחוב הנשאר דבר ידוע הוא כל מה שיפרעו יקח זה חלקו וזה חלקו מן החוב וכן אם נשאר להם מעות וכבר ידעו אותם ועדין לא נטל כל אחד חלקו אין משביעין זה את זה שהמעות כחלוקות הן וכן אם עשו חשבון כל השותפות ונשאר לאחד מהם אצל חבירו דבר קצוב וידוע אע"פ שעדיין לא נטלו הרי חלקו אבל אם נשאר ביניהם כל שהוא מן הפירות ועדין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלן או נשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון ולא ידע אחד מהן כמה חלקו המגיעו הרי השותפות קיימת ומשביעין זה את זה. מי שתבע את חבירו אחר חלוקה אינו יכול להשביעו אלא על ידי גילגול כדאמ' אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזל לו כלום כשהיה שותפו או בן ביתו ולא יודה במה שגזל (עיין רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ט ה"ח, ט').
תנא (שבועות דף מ"ח) איזהו בן הבית שיש לו להשביעו בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות אבל בן בית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ויוצא אינו יכול להשביעו בספק חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ושתקו והלכו להם ולא תבעם מיד אינו יכול לחזור ולהשביעם מטענת ספק אבל אם היה לו טענת ודאי משביעין עליה ומגלגל בה כל מה שירצה וכן אם נתחייב לו שבועה אחר זמן בין של דבריהם בין של תורה כגון של שותף או בן בית הרי זה יכול לגלגל עליו שבועה שלא גזלתני בשותפות שבינינו וכן בן בית וכן כל כיוצא בזה וכן המסקנא בגמרא (שם) דמגלגלין אפילו בדרבנן אף בספק כדאמר בקידושין (דף כ"ח) אשכחן ודאי פי' שמגלגלין שבועה על טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין עליו שבועתו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר ספק מנלן, פ"ה טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מ"ה) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וקתני דמגלגלין מנלן, תניא ר' שמעון בן יוחי אומר נאמרה שבועה בפנים פי' בסוטה ונאמרה שבועה בחוץ פי' בממונא מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ח). ונראה לר"י (שם בתוספות ד"ה נאמרה) שאין מגלגלין בטענת ספק אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון האריסין והשותפין דאכי האי גוונא אמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו (שבועות דף מ"ח) דמגלגלין וסוטה נמי שאנו למדין ממנה יש לו קצת לחוש לזנות דמעיקרא כיון שנתפרצה בכך שהרי קינא לה ונסתרה אבל אם נתחייב אדם לחבירו שבועה אינו יכול לגלגל ולומר השבע לי שלא גנבת לי מעולם דבר, עכ"ל [תוס'] שנ"ש בפ"ק דקידושין (דף כ"ח).
כל זה מתשובת הגאונים. שותף שטען על חבירו שכך היה התנאי והלה אומר לא היה התנאי זה מעולם או שטען הקרן שלי כך וכך והלה אומר אינו אלא פחות או שטען נתתי לך כך מן השותפות והלה אומר לא לקחתי או שטען שסחורה זו משלי והלה אומר משל אמצע וכן כל כיוצא בכל הטענות אילו הרשות ביד התובע בשבועה כיצד אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפין [ו]ישבע שבועת היסת על הטענה שכפר לומר להד"ם הרי זה משביעו ואם רצה מגלגל כל אלו הדברים עליו בשבועת השותפין ומשביעו בטענת ספק שלא גזלתני כלום כל ימי השותפות שהיה בינינו כך וכך וגם שזו הסחורה משלך וכן כל כיוצא בזה. התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין הנתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר אצלי כלום משלך והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון או שאומר התובע חלקנו על מנת (שנשבע) [שתשבע] שבועת השותפין בכל עת (שנרצה) [שארצה] ועדיין לא נשבעת ואתה מדחה אותי מיום ליום אינו יכול להשביעו בטענת ספק ואפילו אומר הנתבע כך חלקנו ונשאר לך (אצלך) [אצלי] והנשאר אינו אלא חוב שזקפתו עלי [או] פקדון והנחתו אצלי אע"פ שיש עדים שהיה שותפו אינו יכול להשביעו היסת שכבר חלקו או (שהוא) [שלא] נשתתפו מעולם ואפילו על ידי גילגול ובזה הורו הגאונים שאין מגלגלין שבועה ולא משביעין אלא בטענה שאם יודה משלם ממון, טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום או לא היית שותפי מעולם הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו שלא גזלתני מעולם כלום כמו שבארנו. טען שעדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק והלה אומר לא נשתתפתי מעולם והביא התובע עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע אחרי כן וטען חלקנו אין שומעין לו שהרי הוחזק כפרן מזו וישבע שבועת השותפין וכן כל כיוצא בזה, עד כאן לשון ספר המצות הגדול (רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"י ה"א).
